קריאה בספרו של סטנלי מן, "ארגז מטען על הספון", שירים, הוצאת ספרי "ביצרון", 2008, תרגום מאנגלית: עודד פלד, 85 עמודים.
הרצל חקק
קריאה ראשונה בספרו של סטנלי מן "ארגז מטען על הספון" יוצרת הרגשה שאנו מתלווים לנוסע נצחי, נוסע רוחני המתבונן בעולם. המשורר נוסע במקום, נוסע בין הזיכרונות, מטייל בין מראות נוף ומראות אורבאניים. מרבית הנופים באמריקה, חלקם בארץ. יש תחושה שהמשורר מטייל במחוזות שונים של היקום, כדי להבין את משמעות הקיום, כדי לשרטט לקחי חיים.
לשונו של סטנלי מן שואפת לצמצום, ללשון חסכנית, והמראות הנפרשים כמו לוקחים אותנו למחוזות שונים. התחושה הראשונית היא שכל מראה עומד לעצמו, ואין משמעות מעבר לתיאור הפלסטי הנפרש. אבל ככל שהמסע נמשך, יש תחושה שהמשורר מנסה לבדוק, האם העולם הזה השתנה לאחר הזוועה הנוראה של השואה.
סטנלי מן הינו בן הדור השני לניצולי השואה. הוא נולד בניו יורק, לאחר שמשפחתו נמלטה מגרמניה. לאורך השירים, יש לעתים תחושה שסטנלי מרגיש עצמו חלק מאותם פליטים. שם הספר טעון מאד: "ארגז מטען על הספון". הקריאה סוחפת, והאמת הולכת ומתחוורת לנו: המטען הזה יישאר איתנו כל החיים. השיר עצמו מבטא את התחושה של הפליטים, השטים על אותה ספינה בדרך למקום מבטחים, שהנה מצאו להם מקום מפלט מעולם הזוועות: השיר מתאר על ספינה שבה נסעו לביקור באירופה אחרי המלחמה, אך מי שקורא בשיר מרגיש שסטנלי כותב כאילו הוא מפליג יחד עם אמו בדרכה אל החופש מציפורני הנאצים מגרמניה:
"בלא מחשבה על הצפוי לנו-
עם שובנו-
על דירה-
עבודה-
בית-ספר
עתיד-
היתה רק ספינה זו
ששטה במים
הרחק מן העולם".
החוויות שנותרו בלב מאותה פלנטה של אפר ומוות, מתוארות בלשון מאופקת מאד. גם בכתיבתו על חוויות לאחר המלחמה, יש תחושה שהאבק והאפר של אז עדיין מלווים אותו. דוגמה מובהקת לכך היא השיר "אולי היו בה תעלות ונציה". השיר מתאר עולמה של אהובה שהארוס שלה נטש אותה. אבל אותה תחושת חורבן קיימת גם בשיר זה.
במקום לתאר את הכאב ואת האימה, בוחר סטנלי מן לתאר גלויה פשוטה, שהופכת לסמל- והוא בוחר לתאר את הכתוב בגלויה על דרך השלילה:
"לא היתה זו גלויה שכתוב
בה – "מבלה בנעימים – הלואי
שהיית כאן".
סטנלי מן יודע שלתאר בצורה פלסטית את הכאב והטראומה של השבר, של הבגידה, של העולם שהתרסק, זה דבר שהעט אינו יכול לשאת. המשורר בוחר לטעת בנו את תחושת הכאב באמצעות תיאורים מינוריים של הגלויה, שיש בהם לתאר בצורה עקיפה את הדמויות הסובלות שמעבר לגלויה:
"הדיו נראה מתז מעט,
הבול עקם,
הכתב שפת
הלב והמלים
זעקה גלויה".
די במראה הגלויה מתואר בלשון מאופקת וחסכונית כדי להעביר בנו את מצוקת כותבי הגלויה, ואין הכרח לצטט דבריהם, הדברים שלהם הם "שפת הלב" והם "זעקה גלויה". המלים בשיר מכווצות, מתארות במינימום פרטים צעקה שעולה עד השמים.
בסוף השיר, התחושה היא, שהכאב הזה יזכה למזור:
"זה ירפא עם הזמן.
פצעים אינם נותרים
פתוחים בדרך כלל". ( עמוד 33 ).
סטנלי מן משורר שרואה את הכאבים, גם כשהם נסתרים. יד מלטפת עולמות של אלה ששטו על ספינת זיכרונות, ושיריו מלאי חמלה אל אלה שמנסים לזכור מה היה. המשורר כותב כאילו הצטרף לאותם שבורי לב, לאותם שמצאו דרך לראות הכול באור אחר, בהפלגה הרחק מן העולם.
אפשר למצוא את התחושה הזו היכן הניצולים, היכן אלה שרוצים לזכור, והיכן העולם בכל הסיפור הזה. בשירתו מנסה סטנלי מן להבין האם העולם עיכל את הזוועה, האם העולם ידע על האימה, כיצד החיים נמשכים כרגיל אחרי כל התופת.
"בווסט סייד היו פעם
נצולים רבים-
אחדים שבורים,
אחדים דוממים-
מנסים להסתגל
לעולם החדש-
שידע כה מעט
על תאי גזים,
הוצאות להורג,
רעב,
פרידות-
החיים פשוט זרמו הלאה" ( עמוד 13).
זיכרון השואה, החותם של האובדן
כמי שנושא את מורשת השואה, את זיכרון הפליטים, יש לשירה של סטנלי שליחות. הוא משוטט בעולם ומנסה להבין מה קורה כאן. תיאורי המסע שלו יוצרים מעין ארס פואטיקה, כינון של עולם פיוטי נבדל ומסוגר בתחומי עצמו. העולם שלמד להתרגל לכל, מתואר בתיאורי מסע שהחושפים מראות ודימויים, ולעתים יש תחושה שהוא כותב לא כדי לתפוס את העולם אלא כדי להשתחרר ממנו. כדי לבנות עולם אחר, טוב יותר.
הטראומה של השבים ממחנות ההשמדה מתוארת לעתים בצורה כה סמלית, כה לאקונית, ובכל זאת העוצמה של המלים מכריעה אותנו. אחד השירים שמיטיב לבטא זאת, הוא השיר " אפשר לשמע עדין את הקול".
בשיר זה מתאר המשורר קרובת משפחה, ודרכה מעביר לנו את אי היכולת לעכל את האובדן:
"אלא שבעלה לא שב מעולם
מהמחנות – בכל ערב היתה יוצאת
מדירתה היפה, הולכת לתחנת
הרכבת – ופשוט מחכה
לרכבת – זו המשמיעה צלילי צ'ו –".
ואת התמונה הכואבת הזו, של חזרה אינסופית לאותה אכזבה נצחית, מתאר המשורר במלים:
"אני תוהה מה חשבה שעה
שעשתה דרכה הביתה – המושב לידה
במכונית ריק – אפשר לשמוע
עדין את קול הרכבת הצופרת
עמום יותר, עמום יותר, עמום יותר".
די בכך שהוא מתאר מושב במכונית כשהוא ריק, די בכך שהוא מתאר אשה השבה מרכבת שלא החזירה לה את בעלה האובד, ודי בתיאור הצפירה שהולכת והופכת לעמומה יותר ויותר. העמימות היא הדרך לתאר עולם שמתרחק, ששוכח, שמתרגל לכל הזוועה וממשיך לזרום הלאה.
לעתים מתאר סטנלי מן עולם שלם באמצעות קטלוג של חפצים, שיטוט במקום מסוים, ניסיון להנציח משהו מאותו עולם באמצעות פירוט של שברי זיכרונות:
השיר פותח במלים : "אני תוהה מה נותר" – ופירוט הזיכרונות מעניק הרגשה של אמנות המנסה להתקרב אל חומרי הגלם שלה:
" גרם המדרגות העצום, שלחן
הפורמיקה, רצפת השיש,
חיוך, חתלתולים שנולדו לא
מכבר מכרבלים בסל, הגזוז"...
ובסוף רשימת הזיכרונות, כותב סטנלי מן:
"אתה מתגעגע לזה
ומדוע-
לבך הוא
והחיים פעימות הם-
שעה פה שעה שם
הדירים החדשים אינם יודעים,
קודמיהם התפזרו לכל עבר,". (19).
כל מה שהלב אגר נשאר רכושו, זה האוצר שלו, הפעימות ילוו אותו כל הזמן. בעולם שנוטה לרוץ קדימה ולזרום, הדיירים החדשים אינם יודעים דבר, והקודמים שאגרו את כל הזיכרונות.
המחויבות להיות עד,לתעד הכול
לא תמיד מצליחים לשמור על המורשת הזו. הם מתפזרים לכל עבר. המשורר חש מחויבות להנציח, להיות עד, לתעד הכול. בסוף השיר הוא כותב בכאב:
"ונצב אתה
ליד העץ
שאינו נמצא שם
עוד, זה הנושא את
הספרות
/ 407".T
יש לסטנלי מן שירה נוקבת, שירה לוקחת אותנו למסע לאותן קהילות שהוכו למוות, והשיר קשה וצורב:
"האוטובוסים ממשיכים בדרכם, נדמה לי שבפולין אתה נעשה חלק
מהנוף. כה שלו כאן, הרחק מן העולם. זורם כנהר
חרישי" ( עמוד 63).
קשה למשורר לעכל איך נמחקה הזוועה, איך הצעקה אינה מחרישה אוזניים. הדממה נותרת כשאלה כלפי העולם:
"איזו דממה שורה בכל.
היכן הצרחות, הדמעות, הסבל, הרעב, הקר,
ההשפלה, היכן הם? שאל את הרוחות ! שאל את הצפרים על העצים! שאל
עולם ומלאו ( שם).
אותו עץ שנשא ספרות, מזכיר לנו אותם ניצולים שנותרו עם הספרות חקוקות על זרועותיהם. העץ כבר איננו, אבל הזיכרון נשאר, והמשורר חש כשומר הזיכרון. כמי שיודע שיש לו מחויבות בעולם שזורם ואורו עמום, הוא יתעד והוא ישמור על מה שפועם בלבו.
שירי המראות והשיטוט בעולם הם שיריו של הנוסע בזמן והנוסע במקום:
"היה זה אור עמום בחנות הפרחים
ופנה סתמית קטנה במעבר
המקמר של הרכבת התחתית; עם ריח
פרחי ורד סינתטיים שרססו
בטל מלאכותי ואגרטלים מסחריים
לבנים נצבים וסרטי קשירה בצבעים
מטשטשים וכרטיסי ברכה קטנים
והצעיר ששב בריצה
מחפש אחר שטר עשרה דולר
שאבד-
על רצפת חנות הפרחים הקרה
העמומה.". ( עמוד 29 ).
הרושם הראשוני הוא, שסטנלי מן מתאר עולם כמשקיף מן הצד, ודרך התיאור היא של הצגת עולם סטאטי. אין כאן פורקן לשוני זורם, ועם זאת מעבר ללשון החסכונית יש בשירה זו המון מודעות עצמית. רצפת החנות עמומה, האור בחנות הפרחים עמום, הצבעים מטושטשים. העולם איבד מזוהרו, ולמשורר קשה למצוא את הניצוץ שאבד. שוב הופכת ה"עמימות" לדרך ביטוי לעולם שלומד לשכוח הכול.
האור העמום בכותרת השיר, הוא מה שנותר בעולם – עמימות, מלאכותיות, פרחים סינתטיים. היקום איבד מתמימותו ומן האמונות המקוריות שלו. צחוק הגורל הוא, שאותו צעיר חוזר בריצה, רק כדי לחפש שטר של עשרה דולר שאבד. באור העמום הזה קשה להבין, שערכים יקרים יותר הלכו לאיבוד.
את היופי האמיתי קשה לאנשים לראות, הוא מוצנע, הוא נראה שולי: "עלה סתו רטוב מגשם נדבק למדרכה" ( עמוד 43) , כך כותב סטנלי – ומשהו מן היופי של הטבע עוד נותר בעולם.
יש לסטנלי מן עין בוחנת שרואה הכל אחרת. קחו, לדוגמה את השיר "אביב – בקור חוזר":
"שמים ורדים מקדמים ואבנים אפרות במערב.
התוכל לשוב? הו עדין תוכל להתבונן
בשעת בקר ורדה מקדמת ובצמרות האפרות של
קו הרקיע".
ובפתיחה פסטלית, כולה רוחניות, כולה געגועים, אנו נסחפים לתיאור המוניות הצבועות בצהוב, לבניינים הגבוהים, למנקה החלונות החגור ברצועה, לשוער שמחזיק תוכי בארגז הפוך, כי ידו אינה משגת לקנות כלוב, ולאחר שהוא קולט את האנשים הפשוטים, האלמוניים, הוא מסיים באותה דמות מפורסמת שהתפרסמה בעולם הקולנוע, אבל כעת היא רוצה להישאב לאותו עולם של אלמונים:
"רוצה כעת את פרטיותה ואינה
מפנה מבט שמאלה או ימינה ונושאת הלה
של "אל תתקרבו – נתתי מספיק
לעולם". ( עמוד 15).
החיפוש אחרי ההוד הנסתר
המשורר מבקש את הרובד שאיננו רואים: היופי חבוי בעלה המוסתר, באנשים חסרי השם, בענווה המוצנעת. בעולם נותר הוד נסתר, ושיריו של סטנלי מן הם שירי הצדעה לפשטות ולערכי התום שעוד נותרו, גם אם הם חבויים.
ספר זה הוא המשך לספרי שירה קודמים של סטנלי מן:
ספריו של סטנלי מן מחפש רובד רוחני, נשמה שמעבר למציאות.
זהו ספרו הרביעי של סטנלי מן במהדורה דו לשונית, באנגלית: Our Steamer Trunk On Board תורגם לעברית על ידי עודד פלד (מלבד שיר אחד שראובן בן יוסף תרגם).
השירים בשלושת ספריו הקודמים תורגמו על ידי ראובן בן יוסף ז"ל.
ספר שיריו הראשון - קרוסלה- Merry-Go-Round יצא בהוצאת עקד בשנת 1992 , הספר הייתי מאזין לרכבת בלילה - I used to listen to the Train at Night יצא לאור בשנת
תשנ"ט בהוצאת ספרי ביצרון, ספרו השלישי אל מפרץ האי הארוך -On to the LongIsland Sound יצא אף הוא בהוצאת ביצרון בשנת תשס"א.
( זה נוסחו המלא של מאמר שפורסם ברובו ב"מקור ראשון" בגליון יום שישי 18 ביוני 2010. ).
